"כתבו לכם על קרן השור"
הייתי ילדה צעירה כבת 10 כששמעתי שאחותי צירל ובעלה ברוך עומדים לנסוע לאמריקה, נבהלתי כי אהבתי אותה ואת שמחת החיים שהיתה משרה בבית וכששמעתי זאת פרצתי בבכי סוער.
אמא ניסתה להרגיעני "לאה, הרי אינך נשארת לבד, אני איתך, אבא וגם אחיך אברהם, משה ויהודה.." אך אני רקעתי ברגלי כמו ילדה קטנה.
"לאה, אני יודעת שזה קשה מאוד, גם לנו זה קשה אבל אנו מתפללים שיהיה להם טוב ומקווים שלא ישהו שם תקופה ארוכה מידי".
יום הפרידה הגיע, "לאה, תתפללי שנחזור מהר, טוב?" לחשה לעברי בעיניים לחות "תשמרי על אבא ואמא שיהיו חזקים ותזכירי להם כל הזמן שעוד נשוב בעז"ה..." מילים אלו חיזקו את רוחי כל אימת שהגעגועים צרבו את ליבי.
צירל ובעלה הגיעו לאמריקה כשחששות ממלאים את ליבם... סטירת הלחי הראשונה היתה שאמריקה אינה ארץ הזהב, היא קידמה את פניהם על כל קשייה ומורכבותה.
המצב הרוחני שאף לאפס והתורה נדחקה לצד, תחתיה הופיעה השלב הראשון בסולם הערכים, הרדיפה אחר הממון, כיצד אפשר להרוויח עוד כסף ובאיזה אופן ניתן לשלש את הרווחים.
יחסית למהגרים אחרים היה מצבם שפיר, חברו של בעלה סייע להם בחבלי הקליטה המסובכים ושילם עבורם דמי שכירות בחודשיים הראשונים ואף מצא עבורם מקור פרנסה.
מפעלים רבים היו שייכים ליהודים שומרי תורה ומצוות שהשבת היתה יקרה להם מכל ובחסדי ה' הם השתלבו במקומות עבודה שבהם לא עבדו בשבת וכך נמנע מהם הנסיון הגדול.
אך למרות ששמרו שבת, כשרות ומצוות בסיסיות, ככל שנקפו הימים הם נסחפו אחרי החיים האמריקאים, מעבידו של בעלה שהיה בעצם חברו הטוב, היה יהודי פשרני וכך החלה אצלם התרופפות מסוימת, זה לא קרה ביום אחד אלא לאט לאט.
ככל שהתערו בחברה הם הרחיקו מעליהם את המנהגים האירופאים "הנושנים", וכך הם מצאו את עצמם שנה לאחר בואם, אמריקאים לכל דבר. במשך היום הם היו עסוקים ברדיפה אחר העבודה קרי כסף, התפילות נחטפו בחפזון, הברכות נלחשו והבגדים לא ענו לדרישות הצניעות. מדי פעם היה המצפון קם לתחיה אך הם גרשו את המחשבות והעסיקו את עצמם בבילויים וקניות כדי לשכוח.
הקשר עם המשפחה בפולין היה רופף מאוד, אחת לכמה חודשים הגיע מכתב, אף צירל השתדלה לכתוב כשהיא מטייחת את העובדות ומספרת על החיים הנהדרים באמריקה, והרעיון לשוב אי פעם לפולין הלך ונשכח יחד עם סכום הכסף שהלך והצטבר.
לבנם הבכור שנולדהם קראו סמי במקום שמעון, אליו הצטרפו דבי וג'ייקוב שנולדו אחריו.
ליל חנוכה הגיע, ברוך הדליק את נרות החנוכה במהירות ונחפז לצאת לישיבת עסקים שנקבעה לאותו ערב. אף צירל תיכננה לצאת עם ילדיה למסיבת רעים שאחת מחברותיה הזמינה אותה, אבל חום גופו של ג'ייקוב התינוק עלה והיא נאלצה להשאר בבית.
בעודה חושבת איך לנצל את הערב בצורה יעילה כשהיא יושבת סמוך לנרות החנוכה ולצידה שני ילדיה הציף אותה הזכרון... היא נזכרה בביתה הרחוק והחמים ובלילות חנוכה שנחגגו בנוסח אחר... אבא שהיה לומד עם הבנים ואמא שהיתה מגישה לביבות חמות ומתישבת סמוך אליהן ומספרת להן על מלכות יוון הרשעה שביקשה להשכיח את תורת ישראל ועל התכסיסים המגוונים שעשו כדי לסחוף את היהודים אחריהם "כיתבו לכם על קרן השור" עמדו והכריזו, ובאותו קרן השור שהיו האמהות מאכילות את ילדיהן, האכילו אותם כפירה וחוסר אמונה.
"מי לה' אלי"- נשמע קולה המזדעק של אימה עם קולותיהם של יראי ה' שהצטרפו לחשמונאים כדי ללחום את מלחמת המצוה נגד הכפירה.
ומאידך ראתה בדמיונה את המתיוונים הנוהרים אחר החיים החומריים של מלכות יוון ו...באופן טבעי מצאה את עצמה משתרכת אחריהם. "ריבונו של עולם, במה אנו שונים מאותם מתיוונים? האם בגלל שקוראים להם אמריקה ולא יוון?"
הלילה היה ארוך ועימו רשימת המסקנות, היא ידעה שעליה לעצור את הסחף ומיד! פן יהיה מאוחר... בשעות הערב המאוחרות עת חזר בעלה הוא מצא אישה אחרת...
"מה שלום ג'ייקוב?" שאל, "יעקב", תיקנה אותו "הוא ב"ה מרגיש הרבה יותר טוב, וישן בחדרם של שמעון ודבורה".
בעלה הביט בה בהשתוממות, "מה פשר הצגת החנוכה הזו?" תהה. במילים קצרות שחה לו על קורותיה במהלך הערב ועל רצונה להתחזק.
זה לא היה קל, עמדו לפניהם נסיונות חוזרים ונשנים מול "הרוחות" הנושבות בחוץ...
בהחלטה איתנה עזבה את מקום עבודתה והשקיעה את כל כולה בחינוך הילדים, הם חיפשו מקום מגורים חדש ובסדר יומו הגדוש של בעלה תפסו שיעורי התורה מקום של כבוד. מיני אז היא לא חדלה להודות לה' על אותה הארה בליל החנוכה ועל שזכו להקים דורות ישרים מבורכים ההולכים בדרך התורה והמצוות.
(מרוה לצמא)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה