בנתיב העולה בית - אל
שמי רונן אביקסר נולדתי להורים חילוניים, מאז היותי ילד קטן שאפתי להתקדם ולהצליח יותר והרגשתי שאני נשאב למרוץ אין סופי אחר החומריות, ללא סיפוק וללא תכלית, ללא יעוד ומטרה.
באותה תקופה הכרתי את נועה ילידת אבן יהודה, הוריה אף הם ניהלו אורח חיים חילוני לחלוטין, נישאנו והקמנו את ביתנו ליד הוריה.
החיים זרמו באפיק שלו, התקדמתי מעבודה לעבודה, מחברה לחברה גדולה ומבוססת יותר וכיום אני מנהל מחלקת מכירות של חברת ענק אלקטרונית, וממונה על צוות אנשי שיווק העובדים בהכוונתי.
בסוכות פגשתי חבר ילדות שסיפר לי כי הוא מתעניין ביהדות, "נחמד, נשמע מעניין, אני נוסע לפגוש רב מבני ברק, מה דעתך להצטרף?" שאל אותי.
"למה לא זה לא נושך, השבתי ונסענו ביחד. "התחברתי והרגשתי שהגעתי למקום הנכון, מפגש רדף מפגש, עד שקבעתי לימוד עם אברך בישיבת "נתיבות עולם" והתחלתי להתקדם, להניח תפילין ולפקוד את בית הכנסת בשבתות.
אך כשניסיתי להנהיג שמירת שבת בבית נתקלתי בהתנגדות מצד אשתי, אשר לא הבינה למה ומדוע? ומה עובר עלי? איך משכנעים אותה? הרהרתי, יעצו לי: "לכו לסמינר", הלכנו.
התלהבתי מכל הרצאה והזדהיתי מכל אמירה וקיבלתי על עצמי עול תורה ומצוות אך אשתי נותרה מנוכרת כשראתה לאן זה מוביל וכמה זה מחייב.
הגענו להסכמה, כל אחד ומסלולו, אני אלך לבית הכנסת והיא תיקח את הילדים לים.
הצטערתי על כך מאוד אך לא היתה לי ברירה, הרי אני זה ששיניתי מסלול אך שמחתי שהיא הסכימה לנהל מטבח כשר כדי לשמור על שלמות המשפחה ואמנם הכח הטמון באכילת מאכלים כשרים עשה את פעולתו...
את הציצית החבאתי 3 חודשים מתחת לחולצה ובכיס היתה הכיפה שהייתי חובש רק בתפילות וממהר להסתירה.
יום אחד ביקשה ממני אשתי להעלות שקית למדף העליון, התמתחתי והציצית התגלתה, "אתה הולך עם ציצית?" שאלה אותי, הודיתי והרגשתי כמי שנתפס בקלקלתו אולם להפתעתי היא אמרה: "לא אכפת לי, אם זה עושה לך טוב, למה לא".
הרגשתי הקלה עצומה "אז אולי את מוכנה שאני אלך עם כיפה?" שאלתי, "איזו?" ביררה.
"נקנה משהו יפה, לא מפחיד, כזו מעור" לזה היא הסכימה.
כך התנהלו חיינו בשני ערוצים ובהסכמה מלאה.
בכל בוקר הייתי מביא את בתי לגן וליבי נצבט: שירים חילוניים, הוואי חילוני, שפה המונית וזולה אבל זה מה שיש... וכשסיימה את לימודיה בגן רשמה אותה אישתי לכיתה א' בבי"ס חילוני כי אין אחר.
כשפגשתי את הרב הוא שאל: "זהו, ברוך ה' הבת גדלה, עולה לכיתה א', לאן רשמתם אותה?", "לביה"ס המקומי"- השבתי כמובן מאליו.
פני הרב התכרכמו: "היא לא תלמד על פרשיות השבוע, לא תכיר את סידור התפילה, החגים והמועדים..." הרגשתי שהוא זורה לי מלח על הפצעים "מה לעשות, הרב, זה הגורל שלי, תלמד בבי"ס חילוני ותקנה בבית ערכים יהודיים" אמרתי. אך הרב לא קיבל את דברי "תבכה ותתפלל, לתפילה יש כוח!" וכך שילבתי בכל תפילה בקשה שבתי תזכה לחינוך דתי.
יום אחד פגשתי חבר מנוער שחזר בתשובה ומתגורר ברעננה, שסיפר לי בהתלהבות על בתי הספר לילדי השבים, על ההשקעה העצומה והחינוך הנפלא, התלהבותו הדביקה אותי ואני בהתלהבותי הדבקתי את אשתי שאמרה: "לשם, אני מוכנה!"
החבר התקשר למנהל ביה"ס, הרב דניצגר, אך הוא הודיע שאי אפשר לקבלה היות ועירית רעננה תומכת בביה"ס בתנאי שתלמידיה יהיו תושבי העיר.
אך חברי אמר לו: "תפגוש אותם", נפגשנו והמנהל החל לדבר בשבח החינוך הדתי.
פניתי אליו: "בא נעשה זאת קצר, אתה רואה את הילדה? יש כאן שתי אפשרויות, כאן או בחינוך החילוני באבן יהודה, אם אתה דוחה אותנו תגיד לה אתה, שהעבירה תהיה שלך".
"ואיך תגיעו מאבן יהודה? יש פקקים כל הדרך!" שאל.
"עלי ועל צווארי, אני אביא אותה ואני מחזיר אותה", ואכן למרות השעה העמוסה והפקקים הארוכים, לא איחרנו אף פעם!
והכי חשוב, בתי היתה חוזרת מאושרת, שרה שירי שבת ואמונה, כל הבית נהפך לטובה, אף אשתי קיבלה על עצמה עול תורה ומצוות, בסופו של דבר עברנו לגור ברעננה, המרנו את ביתנו הפרטי בדירה בבית קומות, כי החינוך והסביבה הדתית חשובים מכל!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה