אין רגעים יותר קשים מהורים, מאשר לראות את בנם או את ביתם זקוקים לעזרה, והם חסרי אונים ואינם מסוגלים לעזור. הרי כל הביטחון העצמי של הילדים, בנוי ומושתת על הביטחון אותו הם מקבלים מהוריהם.
בשבת האחרונה, ממש בעיצומו של יום, קרה לי מקרה ממנו פוחד כל הורה. הילדה הקטנה שלי, התינוקת, נפגעה בצורה קשה. היא התהפכה במדרגות כשהיא קשורה בעגלה. המראות היו קשים, כואבים מידי מלפרט.
כשאני מחבק אותה חזק בזרועותי, נסענו במהירות הבזק לבית החולים, שם מיד התקבצו סביבנו הרופאים, ובעצה אחת החליטו להכניס את הקטנה מיד לחדר הניתוחים. "היה כאן נס גדול" אמרה לי הרופאה של מחלקת פה ולסת. הניתוח היה קשה, שלא נדבר על החדרת האינפוזיה לוריד של העוללת הקטנה. הבכי הרקיע שחקים, הדמעות נשפכו על החולצה המוכתמת בדם, ואט אט הילדה הקטנה נרדמה. העיניים הזעירות שלה הלכו ונעצמו, לא קשה היה לראות כי כואב לה מאוד. אך מהשמים היא עמדה בזה כמו ילדה גדולה. גדולה מאוד. לרגע חשבתי שהיא הבוגרת ואני התינוק. לעולם לא אשכח את המבט העצוב שנראה על פניה. היא רצתה לומר לי "אבא, אל תדאג, ב"ה יהיה בסדר".
אנחנו בחוץ ישבנו והתפללנו, ביקשנו ממי שאמר והיה העולם, שירחם על ביתנו כרחם אב על בנים. בקשנו מהחברים שיבקשו בשבילנו, הרי תפילת רבים אינה חוזרת ריקם. "אלו ימי רחמים" אמרתי לו לבורא עולם, "אלו ימים שהשערים פתוחים, אנא רבש"ע, אם טעיתי אני יתקן, ודאי שעשיתי כמה וכמה דברים שלא לפי ההלכה, אבל מה לעשות ואנו לא מלאכי השרת. אנו בכל יום מנסים לתקן, להשתפר", אמרתי לו שוב. ככה ישבתי עם עצמי ושוחחתי עם בוראי דקות ארוכות. ככה רצו במוחי עשרים ושבעה החודשים האחרונים, מאז שקבלנו במתנה את התינוקת המתוקה. הכל עבר בראש ממש כבני מרון. יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, וחודש אחרי חודש. "רבש"ע מה שאתה עושה זה טוב. מה שתחליט אנחנו נקבל באהבה. אבל רבש"ע, תדע לך, שהתינוקת המתוקה הזאת היא שלך, היא באחריותך, אני מבטיח לך שהיא עוד תשמח אותך מאוד. תעשה שהנזק יהיה כמה שיותר קטן. שלא יהיו השלכות, שהכל יעבור מהר ובהצלחה" אמרתי לו לאבא שבשמים.
הדקות עברו, לא יודע למה, אבל כל דקה עברה כמו שעה. אבל זה נגמר, הרופא יצאה, היא הסבירה שעקרו לתינוקת את השיניים העליונות, היא אמרה שלא היתה ברירה, היא הסבירה שהיה כאן נס גדול, והיא עד עכשיו לא מבינה, איך הילדה הקטנה הצליחה לסבול כאלו כאבים?. היא אמרה שהשיקום יהיה קצת כואב, קצת מעייף, קצת קשה, אבל היא מבטיחה שאחרי זמן מה רק הזיכרונות ישארו מהנפילה. ואני אמרתי לעצמי שאת זה כבר ידעתי עוד שהיא היתה מונחת על שולחן הניתוחים, הסתכלתי לשמים ואמרתי תודה. הרי מי שמדבר עם הקב"ה כמו שמדבר אל אבא, אין סיכוי שדבריו לא ישמעו. ואם לא אמרתי כמו שצריך, אז אני שוב חוזר ואומר "ריבונו של עולם, אתה מנהל את העולם. אתה קובע מה יהיה. אתה אבא אהוב ורחמן. תודה, תודה אבא ששמעת לתפילתי. למרות שאני לא ראוי ולא זכאי. אבל אני יודע שתפילה מהלב נשמעת מכל אחד. אז תודה רבה לך ריבונו של עולם".
זהו בעצם המסר הברור שרציתי להעביר, שלא משנה מה קורה, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. הקב"ה מתאווה לשמוע אותנו. שלא נפספס זאת. ולא רק ברגעים הקשים, ולא רק שאנחנו חסרי אונים. גם שאנחנו שמחים ומאושרים, גם אז יש עניין לומר לבורא עולם תודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה