סוף תחפושת במחשבה תחילה! - מעשה שהיה

"תביאי את הכסף מיד", זעק השודד לכיוונה של הילדה. מרוב פחד היא נשארה עם גמגום עד היום, למרות שחלפו כבר 20 שנה. עלון "האיחוד" מביא בפנינו מעשה כואב ומצמרר על תחפושת שעשתה נזק 'כמעט' בלתי הפיך. מוגש כחומר למחשבה!

שמי מרים, עד גיל חמש וחצי הייתי מדברת שוטף ורהוט כמו כל ילדה אחרת בת גילי. אולם בפורים תשנ"א השתנו חיי, אע"פ שהייתי רק בת חמש וחצי רציתי תמיד להוכיח לכולם שאני גדולה כמו אחותי הבכורה שושנה. "אמא, השנה אני אביא משלוח מנות לדודה בלומה", אמרתי לאמא בנימה החלטית, אמא חייכה ואמרה: ״עוד נראה, עד פורים יש עוד כמה ימים״.

הדודה בלומה, לא היתה! דודה שלנו ממש, היתה בינינו קרבה מאוד רחוקה, אבל היא היתה ניצולת שואה, בודדה בעולמה, אלמנה וערירית מילדים. אמא שלי קרבה אותה ומאז שהיינו קטנים קראנו לה דודה בלומה. ארחנו אותה בביתנו ושוחחנו עימה מנסים להפר את בדידותה ושגרת יומה האפרורית והכאובה.

ככל שנה, היינו מקפידים לשלוח לה משלוח מנות גדול ויפה במיוחד, אלא שהיא גרה בשכונה מרוחקת מאיתנו. בשכונת רמות שהיתה אז בחיתוליה ממש.

בכל שנה היתה אחת משתי אחיותי הגדולות נוסעת אליה באוטובוס כדי למסור לה את משלוח המנות ובאותה שנה בפורים החלטתי שאני בוגרת מספיק כדי לנסוע לבדי לרמות.

אך לא כך חשבה אמא ואני נסעתי אליה בלווית אחותי הגדולה שושנה. הייתי מחופשת לכלה ורציתי שהדודה תראה אותי בתחפושתי היפה.

ככר באוטובוס התחרטתי על הנסיעה הזו, כי היו בו ילדים שהתחפשו לדמויות מבעיתות ונוראות כמכשפות וקופים... אך אחותי הזכירה לי שוב ושוב כי אלה רק תחפושות. הגענו לכיתה של הדודה, אחותי עלתה במדרגות הבנין ואני התעכבתי מעט ליד המראה התלויה בכניסה, מסדרת את עצמי כדי שהדודה תתפעל מהתחפושת. ואז... מן המראה השתקפה מאחורי דמות של שודד מאיים.

לרגע חשתי שברכי פקו, כשהסתובבתי נפגשתי פנים מול פנים עם שודד מאיים וחמור סבר. "תביאי מהר את הכסף" צעק בקול ניחר ואני מרוב בהלה נאלמתי דום, "את הכסף מיד" צעק שוב "אמרתי משהו" נהנה להתעלל בפחדי.

אפילו לבכות לא הצלחתי, הרגשתי אבודה ובודדה מול השודד הענק "למה את מחכה, תזהרי ממני" אמר בקול מזרה אימה והסתלק מהמקום.

לא יכולתי להזיז איבר, כל גופי התמלא זיעה קרה ונפלתי על המדרגות חסרת כוח, מתיפחת בקול נורא, כך מצאה אותי אחותי שירדה לבדוק מדוע אני מתעכבת. "מה קרה לך?" היא שאלה בבהלה, אך לא הייתי מסוגלת לענות. הדודה בלומה נזעקה אף היא לשמע הבכי, היא שטפה את פני וניסתה להרגיעני. "מה קרה לך כלה?" שאלה, "זה... זה... היה שו...ד...ד״ התחלתי לגמגם קשה ואז הן הבינו סוף סוף מה קרה לי. "היום פורים, זו היתה רק תחפושת", אמרה אחותי "ל...לא הוא ר...צ...צה את הכ...ס...ף שלי" בכיתי מסרבת להרגע. "איזה כסף?" צחקה אחותי מנסה להיות גיבורה למול הגימגום הקשה שלי "מי חושב שלילדה קטנה יש כסף? זו היתה רק תחפושת, את מבינה?"

"התחפושות פה בשכונה ממש מפחידות ונוראות, אין להם שום טעם יהודי". אמרה הדודה, אך כל ההסברים לא הועילו, כולם סברו שארגע והגמגום יחלוף מעצמו, הייתי בטיפול אצל מיטב אנשי המקצוע אך עד היום כלום לא הועיל, אני מגמגמת וזהו. אני בטוחה שאותו ילד אינו יודע בכלל למה הוא גרם, מבחינתו הוא התכוון לצחוק בפורים, רק שהוא לא ידע כיצד לעשות זאת בדרך הנכונה.

חשוב לי להזהיר את הילדים ולהזכיר להם שהמבעית את חברו חייב בדיני שמים ושום תירוץ של "לא התכוונתי" או "לא חשבתי" לא יתקבל, ואפשר לגרום לנזק בלתי הפיך כמו במקרה שלי. הסיפור שלי סופר בעשרות בתי ספר וסמינרים אך אני מרגישה חובה להתריע על כך שוב ושוב.

הדודה בלומה ז"ל, שמאז אותו פורים הפכתי לבת טיפוחיה, ישבה איתי שעות רבות ושיננה עימי את התרגילים כדי לשפר את הדיבור שלי, ואמרה לי השכם והערב: "את חייבת לזכור שנשארת אותה מריים, עם אותן תכונות טובות ונאצלות, אותה שמחת חיים, רק הקנקן קצת נפגם ומה בכך?" וזה נתן לי את הכוח להתמודד, יש לי משפחה נפלאה ותומכת המעודדת ונותנת לי את הכוח, אך לא פעם קיבלתי תגובות שממש פצעו את נפשי, וגם שנפגעים הרבה זה לא מחסן מפני פגיעות, כי לפגיעות לא מתרגלים.