"אז מה אם הרבנים אמרו, הם בכלל מבינים מה זה?", הוא פלט בלהט הויכוח לעבר חברו, כשכל מבטי המתפללים בחצר השטיבלך הופנו במהירות אליו. האוזניים שלו קצת האדימו. הוא מיהר לכבוש את פניו בקרקע. אתם יודעים, לא נעים לומר כזה משפט שעשרים מתפללים פלוס הגבאי הוותיק והנרגן משהו של בית הכנסת השכונתי מביטים בך במבט שהוא ספק כועס ספק מעורר רחמים.
והויכוח בהחלט היה לוהט. ושלא תבינו לא נכון, משה הוא 'ישיבע בוחר' ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. אחד כזה שמקפיד כל בוקר לקום מוקדם (חוץ מאותם ימים שהוא מאחר קצת ורץ לשטיבלך - כמו באותו יום) ולהספיק קריאת שמע לפי זמן 'מגן אברהם', שלא מפספס את סדר א' למרות שהוא חוזר פעמיים בשבוע בשעה שתיים וחצי בלילה מהחתונות של החברים - ויש לו הרבה כאלה. אחד כזה שמקפיד כל ליל שישי לאכול צ'ולנט עם כל החברה. בקיצור, בחור שהיית שמח שהוא יהיה גיסך.
שבוע קודם לכן, הוא שמע 'דיל' ממש שווה, ולאחר התלבטויות אין ספור, הוא החליט לרכוש מכשיר קטן כזה, 'משהו סוף הדרך' כמו שהמוכר אמר לו, ו'להתחבר' לכל הנייעס. ועוד איזה נייעס. כזה הוא משה, חייב תמיד להיות בעניינים, ולדעת לפני כולם איזה ראש ישיבה הגיע לכינוס, איזה אדמו"ר מתעד לטוס לחו"ל, ולאיזה פנימייה בבני ברק פרצו גנבים באישון לילה.
רק הייתה בעיה אחת, קראו לה נפתלי, החברותא של משה. מאותו יום שמשה רכש את אותו מכשיר, נפתלי הרבה 'להציק' לו, ולשכנע אותו שאולי כדאי לו לוותר על המכשיר, שלא יוביל אותו חס וחלילה למקומות לא ראויים. "אל תדאג", הוא היה משוכנע בעצמו, "אני יודע לשמור על עצמי. אני נמצא רק במקומות נאותים. מה לי ולדברים אסורים חס וחלילה? אתה חושד בי שאני כזה?"...
ונפתלי לא מרפה, "אין אפוטרופוס", הוא מפציר בו, "לא לחינם הרבנים אסרו. הם יודעים מה שהם אומרים. לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". ומשה מתקומם. וכך זה נמשך ונמשך. השיא היה כאמור בסוף תפילת השחר בשטיבלך השכונתי, "אז מה אם הרבנים אמרו, מה הם מבינים בזה?", התעצבן משה בקול גדול, וגרם למבטים של המתפללים להסתובב לעברו.
* * *
בשבועות הראשונים, הרגיש משה כל כך מאושר. הוא בקיא בכל הפרטים, מעדכן את החברים בחדשות, ויודע הכל לפני כולם. אפילו חיברו אותו לעדכונים שרק עיתונאים מקבלים אותם, ושעתיים לפני שכולם יודעים שהמשטרה עצרה אישיות חשובה, הוא כבר יודע על כך, ורץ ללחוש לחברים באמצע הסדר. מזל שיש לו בן דוד קצת מקושר, שעזר לו להתחבר למקומות הנכונים.
יום אחד הוא אפילו גילה את נפלאות תוכנה מסויימת, מין תוכנה כזו שמתקינים אותה על אותו מכשיר, ותוך שנייה וחצי אתה מחובר לכל העולם. החברים מתכתבים איתך, מצרפים אותך לקבוצות רבות משתתפים, ואתה כל הזמן יודע מה קורה בכל העולם: למה הגיע אמבולנס לרח' מלכי ישראל, איפה נמצאים פקחי מס ההכנסה, ומתי בדיוק תקפו בעזה. נפלא.
ההתראות והצפצופים שבקעו ללא הרף מהמכשיר, ריתקו אותו יותר ויותר אל המסך. הוא הרי חייב לדעת לפני כולם מה קרה. אין מצב שהמכשיר השמיע קול, והידיים שלו לא נגעו בו - כמין רפלקס שכזה, פותחים את ההודעה, וקוראים בשקיקה.
עבר עוד שבוע, נפתלי - החברותא שלו מזה שנתיים תמימות, שם לב שמשה מרחף. הראש שלו כבר לא אוחז בסוגיה. כל חמש דקות הוא נאלץ לעזוב את הגמרא ו"לצאת לשירותים". זה רק מה שחסר לו שהמשגיח יתפוס אותו על חם עם המכשיר, ויעיף אותו הביתה לצמיתות.
"מה קורה לך משה?", הוא טופח לו על השכם בדרך לארוחת ערב, "בזמן האחרון הראש שלך יותר מידי מרחף, עובר עליך משהו בבית? מישהו חולה אצלכם? רוצה לספר לי משהו? אל תדאג, לא אספר לאף אחד. הכל נשאר אצלי בבטן"...
"הכל בסדר", הוא מרגיע אותו, "כולם בריאים. ואיך הגעת לזה שאני מרחף? אצלי הכל בסדר. אני באמת לא יודע מה אתה רוצה ממני". ונפתלי קולט שהחברותא הוותיקה שלו נכנסת ל"שלב ההכחשה".. עוד דקה, המקרה אבוד. הוא ממש מרחם עליו, ומכוון ב'שמע קולנו' עבור משה בן יוכבד, שה' יתברך יסיר ממנו את כל המפריעים, ויזכה ללמוד תורה לשמה ללא שום מניע.
* * *
אחרי שנהיה חבר ותיק באחת הקבוצות, נפגש משה עם כל החברה ה'נייעסנים' של ירושלים לצ'ולנט בליל שישי, והרגיש בחברה טובה. כמה כיף לדעת את כל הנייעס החם לפני כולם.
אחד החברים מחליט לעשות 'מתיחה'. "בא לכם קצת צחוקים? בואו נפיץ הודעה שהבחור המבוגר ההוא מהקיבוץ סוגר וורט הערב". הם מבסוטים, מתחילים '"להעיף" את ההודעה, ותוך שעה כל ירושלים יודעת שבנימין לוי התארס. לוי שבכלל שקוע בסוגיית "תקפו כהן", לא מבין מי מחפש אותו כל דקה בטלפון הציבורי. הוא ניגש לענות, ומקבל טלפון כועס מהשדכן. "תדע לך שההתנהגות שלך דוחה ביותר, אני מציע לך בחורה, אתה נפגש איתה פעמים, ובלי לספר לי נפגש עם בחורה נוספת במקביל, וסוגר איתה וורט? איזה התנהגות זו? יותר אף אחד לא יתקרב לאחים שלך. תודיע להורים". הוא בא להגיב לו, חושב שאולי מדובר בטעות, אבל מעבר לשפופרת הוא שומע צליל של ניתוק.
השיחה הבאה מגיעה מההורים ההמומים שלא מבינים מה קורה כאן. חצי שעה של הסברים, שאין לו מושג במה מדובר, עוד שעה של שיחת טלפון ארוכה בין האימא שלו לשדכן, אבל המקרה כבר אבוד. הבחורה שמעה שהוא סגר וורט, ולך תסביר לה שהכל מתיחה. היא לא מעוניינת להיפגש שוב. "משהו כאן לא נשמע לי טוב, אני אומרת לך", אומרת אם הבחורה לביתה. "אולי הוא באמת התארס וביטל ברגע האחרון?"...
ורק משה וחבורתו יושבים על צלחת הצ'ולנט, ונהנים מכל רגע.
* * *
שבוע לאחר מכן, משה משאיר את הטלפון בחדר. כשהוא עולה לחדר חצי שעה לאחר מכן, מופיעות לו על הצג 'שש שיחות שלא נענו'. "מי כבר יכול להתקשר אלי?", הוא מופתע.
שיחת טלפון חוזרת למספר הלא מוכר הבהירה לו את הכל. על הקו היה אביו. "שמעתי שנפצעת בתאונת דרכים, ולקחו אותך לתל השומר. אז רצתי מיד לכאן, ושכחתי את המכשיר שלי בבית. הכל בסדר איתך? מרוב לחץ ודאגה בודקים לי עכשיו לחץ דם. אתה בטוח שלא קרא לך כלום? מה אמרת? סתם עבדו עלי? למי יש אינטרס לעבוד עלי משה? אל תלחיץ אותי, תספר לי את האמת. הסתבכת עם מישהו? משה? משה?"...
הוא לא היה מסוגל להמשיך את השיחה, הוא ישב שם בחדר, מירר בבכי, והשליך את המכשיר לעבר הרצפה. המכשיר התרסק לחלוטין. וגם הלב שלו. "זאת הייתה פעם ראשונה ואחרונה", הוא הבטיח לעצמו. ורץ לעבר הבית מדרש כדי לא לאחר לסדר.
(פורסם במדור 'סדר שלישי' של אפרים גלעד בעיתון 'יום ליום')
2 תגובות:
ומה מנהל הבלוג יאמר לעצמו?!
ומה מנהל האתר ילמד לעצמו?
הוסף רשומת תגובה