קול קורא ביער
מעשה מצמרר שהתרחש בשואה, המלמד אותנו כמה חשוב לדון לכף זכות
בני משפחתו של צבי הביטו בסקרנות במפגש המרגש של ראש משפחתם עם הזר. רק לאחר שנפרדו השניים, התפנה האב לספר את סיפורו:
לאחר שעבר את מחנות מיידנק ואושוויץ הגיע צבי למחנה בוכנוואלד. החיים במחנה היו בלתי נסבלים. נוסף על הרעב והמחלות שהִכו באסירים, היו חיות־האדם הנאציות משעבדות אותם עד אפיסת כוחות.
מדי בוקר וערב נערך ה'אפל' [=מִפְקד]. הוא נוצל בידי קציני המחנה לסדיזם אכזרי, להלקאות פומביות ולהוצאות להורג. לעיתים נמשך המִפקד שעות רבות, על־פי מצב רוחם של הקצינים.
המִפקד היה מתקיים במגרש גדול, בצידו של המחנה. שם הייתה כמין בימה גדולה, ועליה ישבו הקצינים מול קבוצות האסירים, שעמדו בסדר מתוכנן ומדוייק. מאחורי הבימה השתרע יער ענק. למוד סבל ותלאות עבר צבי את אימי המחנה ושרד, אולם שאיפתו העזה להיפטר מן הארורים דחפה אותו לעשות מעשה נועז.
יום אחד, בשעה שנערך המִפקד היומי, ניצל צבי רגע של חוסר ריכוז מצד השומרים. בהחלטה של רגע עלה אל הבימה וקפץ אל מעבר למחנה. בכוחות על־אנושיים רץ אל תוך היער. בעקבותיו בא גם פליקס, חברו הטוב שאותו הכיר במחנה.
הגרמנים קלטו את הנעשֶה והחל מרדף אחר השניים. כדורים שרקו לידם, אך הם העמיקו לנוס אל תוך היער, עד שהמרדף אחריהם פסק.
השניים נותרו עתה לבדם בלב היער. כל היום התקדמו בחשש ובפחד. כדי להשביע את רעבונם אכלו עשבים וצמחים שמצאו. בלילה חדר הקור לגופם הכחוש והמעונה, שמשקלו לא עלה על ארבעים וחמישה קילוגרמים בלבד (!). השניים ישבו צמודים זה לזה כל הלילה, בניסיון להתחמם מעט.
אלה היו הימים האחרונים של המלחמה. כוחות בעלות הברית הגיעו לאזור. מחנה בוכנוואלד שוחרר, אולם צבי ופליקס לא ידעו על כך דבר. הם הוסיפו להסתתר ביער ולנסות לשרוד בו, בלי לדעת לאן יֵלכו ומה נעשֶה בעולם.
יום אחד אמר צבי לפליקס: "אין לי עוד כוח להמשיך בחיים ביער. אלך לאן שיוליכוני רגליי, ומה שירצה ה'– יהיה". השניים נפרדו, וצבי החל לצעוד בדרכו החוצה.
לפתע שמע רחש של פסיעות קרבות. כבר לא היה לו כוח להימלט. הוא ראה מולו חייל חמוש, אוחז רובה המכוּון לעברו. בעמדו במקומו הרים את ידיו ובעיניים עצומות זעק: "שמע ישראל – ה' אלוקינו ה' אחד!"...
הוא הוסיף לעמוד בעיניים עצומות, ממתין לירייה שתעביר אותו אל העולם הבא, אולם אז שמע פתאום את החייל אומר בקול שקט: "אדון עולם אשר מלך... איך בין אויכט אַ איד [=גם אני יהודי]. הנני קצין בכוחות המשחררים. המלחמה הסתיימה".
צבי פקח את עיניו בתדהמה. המעבר מאימת המוות לבשורה שנתבשר היה חד מדיי. הוא נפל מתעלף.
הקצין האמריקני הוציא קוביית שוקולד והניחה בפיו של צבי. טעם השוקולד עשה פלאים, והחזיר לצבי את חיוּניותו. עד סוף ימיו היה נזכר בטעמה של אותה קוביית שוקולד, שבזכותה התאושש לחיים.
כעת זירז אותו הקצין לבוא אחריו אל מחוץ ליער. צבי סירב. "השארתי חבר בלב היער. הוא אינו יודע על סיום המלחמה ואינני רוצה להשאירו לבדו", אמר. הקצין הסכים להתלוות אליו בניסיון לאתרו. שעות רבות של חיפושים עשו בין נבכי היער, בקראם שוב ושוב בשמו של פליקס, אולם ללא הועיל.
בעצב עזב צבי את היער עם מצילו האמריקני. לקצין היו שעוני זהב מכף ידו ועד כתפו. אלה היו שעונים שלקח מכל חייל נאצי שהצליח להרוג. לפני פרידתם נתן כמה מהם לצבי. את השעונים האלה מכר צבי, ובכסף שקיבל החל לסחור כדי להשיג את לחמו בימים שאחרי המלחמה.
צבי נשא אישה ונולד להם בן בכור. בני הזוג החליטו לעלות לארץ. כאן עבד צבי לפרנסתו בעבודות כפיים קשות, ולא בחל בשום עבודה. הוא האמין כי מלאכה שאדם עמל עליה מכבדת את בעליה.
לימים פתחו צבי ואשתו עסק משפחתי. יום אחד, בעודם בחנות, התייצב אדם זר בפתח וסקר את הנוכחים. האישה והילדים לא הכירוהו, אך ברגע שנפגשו עיניו של צבי בעיני הזר, נפלטה מפיו זעקה: "פ־לי־ק־ס!". עוד רגע והשניים היו חבוקים איש בזרועות רעהו. "היכן היית, פליקס?! מה קרה איתך?", קרא צבי לעבר חברו הטוב, ופליקס החל לספר: "האמן לי ששנים רבות אני מחפש אחריך, כדי ...לבקש את סליחתך!
ראיתי אותך כאשר חיפשת אחריי עם הקצין. לא היה לי ספק כי זה קצין גרמני. חשדתי בך שכדי להציל את חייך הבטחת לו למצוא יהודי אחר במקומך. טיפסתי על עץ, ומשם צפיתי בחיפושיכם אחריי. רק כאשר נעלמתם ירדתי והתחלתי ללכת בכיוון ההפוך. הגעתי לאחד הכפרים, ושם נודע לי כי המלחמה הסתיימה".
פליקס השפיל לרגע את עיניו בבושה ואמר: "מאושר אני לפגוש אותך היום. זו ההזדמנות שלי להתנצל לפניך סוף־סוף על שחשדתי אותך חשד־שווא...".
(שיחת השבוע, מסעי תשע"א. על־פי סיפורה של נכדתו, שרית אמיחי)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה