"אני מעדיפה שתמותי, ולא שתהיי לי חרדית" - מעשה שהיה

במועצה המקומית זכרון יעקב התכוננו להגעת צוות השיפוט מטעם "ארץ ישראל יפה". תחרות ארצית יוקרתית המדרגת את הערים והמועצות לפי השמירה על הנקיון, היופי ואיכות החיים.

 

חיים ליפא, סגן ראש העיר התכונן להציג את פירות פעילותו ואת תוצאות השקעתו בחזות המושבה ובאיכות הסביבה.

 

הצוות הגיע, שמע את הסקירה ויצא לסיור בשטח. הם סיירו בשכיות החמדה של העיר ואף הגיעו לקריה החרדית ומוסדותיה.

 

הגברת שעמדה בראש הצוות סיננה בסלידה: "גם לזכרון הם הגיעו?!"

 

סגן ראש העיר, תמה: "יש לך משהו נגדם? גם לי יש ילדים חרדים".

 

היא החווירה והביטה בו בעיניים קמות, הדבר לא הסתדר לה.

 

את יתרת הסיור ערכו בשתיקה מתוחה, "הלכה התחרות", הרהר בליבו.

 

"על מה אפשר להוריד לטמיון השקעה של שנה".

 

כשהגיעו לבית המועצה, השמיע את נאום הסיכום, אף הגברת השמיעה דברי הערכה והכל קמו והתפזרו.

 

היא ניגשה אליו ושאלה: "אפשר לשוחח איתך?", הם נכנסו ללשכתו היא ישבה מולו והחלה לדמוע ובקול מרוסק סיפרה שיש לה בת, בת יחידה, מוכשרת, מוצלחת שהיא תקוות חייה, שסיימה את הלימודים בהצטיינות ויצאה למסע בהודו. ודוקא שם נקלעה לבית "ערכים", שמעה, ספגה וחזרה דתית והחליטה שהיא נישאת לבחור חרדי. אמרתי לה: "אני מעדיפה שתמותי ואזכור אותך בפריחתך ולא שתהיי לי חרדית".

 

עכשיו סיפרת שגם עליך התרגשה כזו צרה, ניראה לי שקיבלת אותה בשוויון נפש תמוה..." אמרה וציפתה להסבר.

 

חיים הבין לנפשה: "הטרגדיה- טרגדיה אבל, הלא באמת אינך רוצה שבתך תמות, עולמך היה חרב עלייך אילו שיכלת אותה".

 

היא הנהנה בראשה, אמת ויציב, אבל היא רוצה להחזיר אליה את בתה, אך היא רואה בחרדה כיצד תהום נפערת ביניהן.

 

"ובכן, תביני דבר אחד, בהתנהגותך זו ובהתבטאויות שלך, את הורגת את בתך!"

"אני, מה?!" הזדעקה.

 

"זהו, הלך סופית הפרס ארץ ישראל יפה". הרהר בליבו

 

"איך אתה אומר דבר כזה, איך אתה מעז!"

 

הוא עצם את עיניו ונאנח: "אני מעז משום שהייתי באותו מצב, כמוך, ובני ראובן פקח את עיני.... ראובן הוא בני הבכור, בחור מאוד מוכשר, כשסיים את הצבא נסע לארצות הברית ועשה שם חיל בעסקיו, יום אחד הוא מודיע לנו: "אבא, אמא אני חוזר". קיבלנו את ההודעה בשמחה אך גם בחשש, מה קרה, האם הוא הסתבך בעסקיו? אך הוא הרגיע אותנו שהעסקים משגשגים אך הוא רוצה לפתוח דף חדש, הוא חוזר בתשובה. לא עיכלנו את הבשורה, חשבנו שדעתו השתבשה עליו".

הגברת הנהנה בראשה במרץ, היא הזדהתה עם כל מילה.

 

"בני ראובן התגורר עם חבר ישראלי שעבד אצלו, הוא הבחין שהבחור הרצין, מיעט לצאת לבילויים והשתמט מהעבודה בשבת, בני התעניין מה עובר עליו והבחור סיפר לו שהוא התחיל בתהליך של חזרה בתשובה. בני החליט להחזיר אותו "לשפיותו" והתלווה אליו לשיעורים כדי "לפקוח" את עיניו, שיבין במה מלעיטים אותו. הוא הופתע לפגוש ישראלים רבים ונישבה אף הוא בשומעו על המורשת העשירה של העם היהודי... חשבנו שהשמים נופלים עלינו, תביני, הבן הבכור, המוצלח נוטש את החיים ומסתגר בישיבה!"

 

אך עם כל השינוי מה שהיה חשוב לנו זה לא לאבד את הילד, הוא הלך לישיבה ואנו נרשמנו לסמינר "ערכים"". "לא..."- לחשה מזועזעת.

 

"דווקא כן, ולא כדי לחזור בתשובה, אלא כדי להבין אותו, גילינו שהוא לא נפל על הראש, גילינו שיש להם מה "למכור", יש להם דעה מגובשת על כל עניין ותשובות מנומקות לכל השאלות, יש להם אמונה ואושר וזו דרך לגיטימית שאין לשלול אותה. אמרנו לו: "אנו בדרכנו ואתה בדרכך, אם אתה מוצא שהיא טובה בעבורך ואתה מאושר בה, נשמח באושרך" הגברת היתה נרעשת לחלוטין.

 

"וזה לא הסתיים כאן.... יש לנו כזכור ארבעה ילדים...."

 

"ואתה רוצה לומר...", "כן, אני רוצה לומר, שכל ילדנו חזרו בתשובה, כל אחד באופן אחר וכולם מאושרים".

 

"אז מה אתה מציע שאני אעשה?" שאלה.

 

"בראש ובראשונה, תשני גישה ותנסי ללמוד את הנושא כדי להבין את הבת, לאותת לה שאת אוהבת, מוקירה ומחפשת דרך גישור, זה לא אומר שתלכי בעקבותיה. אני גם ממליץ בחום שתלכי לסמינר ותקבלי תמונה רחבה ותשובות לכל שאלותייך, אני רוצה לתת לה כדוגמת מופת את אשתי שהתחברה לדרכם של הילדים בהבנה ובתמיכה מלאה, הכשירה את המטבח למהדרין למענם, השתתפה בסדנאות ובסמינר עבורם והצליחה לאחד את המשפחה באושר! שלנו שלה היא. וכשנכדי מקיפים אותי בחום אני חש כזו נחת, הלוואי על כל עם ישראל".

 

"אעשה כדבריך, איני רוצה להפסיד את הבת" אמרה..